כבר ב-2012 קבע בית הדין הארצי לעבודה כי "הסכם הקשישים" שעליו הוחתמו עובדים מבוגרים נגוע באפליה מחמת גיל. למרות זאת, הבנק המשיך לנהוג על-פיו כשהיה לו נוח.

בית הדין לעבודה בתל-אביב פסק לאחרונה פיצויים של כ-190 אלף שקל לגמלאי בנק לאומי בשל אפליה מחמת גיל ופגיעה באינטרס ההסתמכות עקב פיטוריו בגיל פרישה במקום בגיל 72 – כפי שהתחייב הבנק בהסכם העבודה שלו. השופטת הבכירה עידית איצקוביץ קבעה כי הבנק נהג שלא כדין כשהמשיך להחיל על העובד את "הסכם הקשישים" אף שבית הדין הארצי לעבודה קבע במפורש כי הוא נגוע באפליה אסורה, ומצד שני שינה את המדיניות בנוגע לגיל הפרישה כשהיה לו נוח.

התובע נקלט כעובד זמני בבנק ב-1993 ושימש כאחראי כספות בסניף הראשי של חולון. שנתיים לאחר מכן הוא הוחתם על ההסכם המושמץ הידוע בכינויו "הסכם הקשישים" – שב-2012 בית הדין הארצי לעבודה קבע כי הוא נגוע באפליה פסולה מחמת גיל כיוון שנועד רק לעובדים מבוגרים ותנאי העבודה בו היו נחותים מאלה של העובדים הצעירים.

אחד התנאים המיטיבים היחידים בהסכם היה מתן האפשרות להמשיך לעבוד אחרי גיל פרישה אלא שדווקא את התנאי הזה הבנק לא קיים – והתובע פוטר מעבודתו כשמלאו לו 67 ואף שביקש לעבוד עד גיל 72.

ב-2015, כשנה וחצי לאחר שפוטר, הוגשה באמצעות עו"ד אלכסנדר ספינרד – שייצג בעבר עובדי בנק נוספים שהופלו באמצעות "הסכם הקשישים" – התביעה לפיצויים על אפליה, הפרת הסכם עבודה והפרשי שכר וזכויות נוספות.  

בתביעה נטען בין היתר כי ההסכם המפלה שלל מהתובע מעמד של קביעות והטבות שונות, ודווקא הסעיף שאפשר לו להמשיך לעבוד אחרי גיל פרישה הופר.

מנגד, עורכי הדין דוד משה וענת אלמוג בוארון טענו בין היתר כי מאחר שתפקידו של התובע לא היה תפקיד ליבה, דוגמת בנקאי, הוא הוחתם על הסכם המותאם ל"תפקידי היקף". כלומר, ההסכם לא הוחל עליו מפאת גילו אלא מתוקף תפקידו ולכן אינו מגלם אפליה מחמת גיל. באשר לפיטורי התובע נטען כי הבנק פעל בהתאם להוראות חוק גיל הפרישה.

פיצוי מרתיע

השופטת הבכירה עידית איצקוביץ ציינה כי קביעת בית הדין הארצי מ-2012 מונעת מן הבנק את האפשרות לטעון כי "הסכם הקשישים" אינו מפלה. בצד זאת נקבע כי התנערות הבנק מהתחייבותו בהסכם לאפשר לתובע לעבוד גם אחרי גיל פרישה פגעה באינטרס ההסתמכות שלו להמשיך לעבוד.

לפיכך השופטת קבעה כי מצד אחד הבנק צריך לפצות את התובע על עצם החלת ההסכם המפלה ומצד שני הוא צריך לפצות אותו על הפרתו ועל הפגיעה באינטרס ההסתמכות שלו.

גובה הפיצוי הממוני הועמד על 12 משכורות (72,852 שקל) ולצד זאת נפסק לתובע גם פיצוי לא ממוני של 50,000 שקל מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, וזאת הן על עגמת הנפש שנגרמה לו והן לצורך הרתעת הבנק מפני התנהלות דומה בעתיד.

עם זאת, השופטת קיבלה את טענת הבנק כי תביעתו לפדיון חופשה התיישנה וכי רכיבי התביעה האחרים התיישנו מ-2008. בסופו של דבר נקבע כי התובע זכאי להפרשי דמי הבראה, בונוס ומענק יובל שנמנעו ממנו בעקבות ההסכם המפלה תוך דחיית תביעותיו לשעות נוספות והפרשי שכר ופיצויי פיטורים.  בסיכומו של עניין זכה התובע בכ-190 אלף שקל.  

• ב"כ התובע: עו"ד אלכסנדר ספינרד
• ב"כ הנתבע: דוד משה וענת אלמוג בוארון, עורכי דין לענייני עבודה