הילה פורת, עו"ד, משיבה:

1. על פי סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, שעת עבודה היא הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה.
   בתב"ע מא/99-2 (סלאח יוסף אלג'מאל – אל וו בע"מ), נפסק כי בעת הנסיעה לעבודה אין העובד עומד לרשות העבודה ובהעדר הסכם בין הצדדים הקובע כי זמן הנסיעה ייחשב כשעות עבודה, אין העובד זכאי לגמול שעות נוספות בגין זמן הנסיעה.
2. בדב"ע מד/143-3 חיים קיסר – דהן בע"מ (פד"ע כרך ט"ז 269) נפסק כי כאשר זמן הנסיעה של העובד לעבודה וממנה התארך מידי יום מן הטעם, שהיה עליו לאסוף עובדים מבתיהם, ולצורך זה לסטות סטייה של ממש מן הדרך, וכן להחזירם לבתיהם, זכאי העובד בעבור כל יום בו הסיע את העובדים, לתשלום שכר עבודה בעבור שעה אחת נוספת במשך הזמן שבו התארכה נסיעתו מעבר לזמן הנסיעה הרגיל.
3. בע"ב 7445/00 דטל דיאנה נ. טסנת – בדיקות תוכנה בע"מ, נדון מקרה של עובדת חברת היי טק, שעבודתה היתה כרוכה בפעילות אצל הלקוחות להם נתנה החברה את שרותיה. לצורך הנסיעות ללקוחות, העובדת השתמשה ברכב החברה ו/או בתחבורה ציבורית ו/או ברכבה הפרטי. בית הדין האזורי בחיפה קבע (ביום 26.1.2003) כי במקרה זה אין מחלוקת שהעובדת ידעה מראש שעבודתה תתבצע למעשה במקומות עבודה שונים בהם נותנת הנתבעת שירותים, וכן כי אין מחלוקת שהוצע לעובדת פיצוי בכך שתעבוד שעה אחת פחות ביום (פיצוי שלא נוצל ע"י העובדת). נפסק, כי למרות שזמן הנסיעה היומי אכן היה ארוך מעבר לסביר, אין בסיס משפטי לתביעת התשלום בגינו (יצוין כי על פסק דין זה הוגש ערעור לבית הדין הארצי, אך בהקשר לסוגיה אחרת שנידונה בו – זכאותה של העובדת לפיצויי פיטורים).
4. לאור האמור לעיל, נראה כי לגבי עובד שנדרש להתייצב שלא במקום עבודתו הרגיל, כי אם במקום מרוחק יותר ממקום העבודה הרגיל, ניתן לראות את ההפרש בין זמן הנסיעה הרגיל של העובד לעבודה, לבין זמן הנסיעה למקום המרוחק – כזמן שהעובד עומד לרשות העבודה ולפיכך כשעת עבודה החייבת בתשלום שכר עבודה. זאת, בהתחשב בעובדה כי לא מדובר מלכתחילה בעבודה שביצועה כרוך בנסיעות ללקוחות.

* עו"ד הילה פורת – מומחית בדיני עבודה ומנהלת אתר עולם העבודה – הפורטל למעסיקים ועובדים www.hilaporat.co.il